אתם צריכים מראה נקייה מולכם, כדי שתראו כמה שאתם נהדרים 

חזרתי הביתה וכשחלפתי ליד הראי שוב הייתי בבית. פתאום הייתי שוב יפה - ולא רק מבפנים, הייתי יפה גם בראי שלי שבבית.

היה לי בבית ראי שכשהבטתי בו היה מחזיר לי את הפרצוף המפחיד של האימא החורגת של שלגיה.

המכוער הזה היה אומר לי בוקר-בוקר: "את נראית גרוע. פעם נראית טוב, אבל עכשיו? וכל מילה נוספת שאגיד רק תקלקל."

המרושע הזה היה אומר לי ערב-ערב: "את נראית בסדר עד רע, אבל תדעי שזהו. בסדר זה הכי טוב שאת יכולה לקבל. ותיקחי את זה בשתי ידיים, כי גם זה הכי טוב שיש."

"סיימת?" הייתי שואלת אותו כל בוקר בייאוש.
"סיימתי," הוא היה משיב לי כל ערב בקצרה, "ואני עוד נדיב."

והיום הראי הראה לי פרצוף אחר. זה התחיל בבוקר אחד רגיל של אוקטובר כשעלה במוחי רעיון אחר, פשוט אבל גאוני: אני מורידה את הראי בדרגה.

באותו בוקר שהיה בהיר, נתתי בו את המבט הכי מפחיד שיש לי והכי שופע חיים. "יקירי," אמרתי לו, "אני חושבת שאני לא אוהבת אותך יותר. אז כדאי שתירגע כי זה סוף הסיפור, הסיפור שלך נגמר. אתה לא תענה אותי יותר, לא תשבור את לבי ואת מצב-הרוח שלי ועוד יום-יום.

לא אכפת לך איך אני נראית באמת, ולא מעניין אותך אם ביום הזה השמש אצלי עומדת באמצע השמים או שזה יום עם עננים אפורים. למי יש כוח להמשיך לסבול אותך, ראי מרושע אחד?!"

הראי לא הוציא מילה, היה מוכה הלם. אני מוכרחה להודות שזו הייתה הפעם הראשונה שעמדתי מולו ולא שמעתי ממנו משהו עוקצני, או יותר מזה, שותק.

"בעוד חמש דקות," המשכתי, "יבואו לקחת אותך, אתה יורד למרתף. נתתי הוראה לרב-המשרתים לתלות אותך שם. הפרצופים היחידים שתראה מעכשיו יהיו אלה של העכברים המסכנים, גם להם מגיע ראי, לא? הפרצוף שלך מהווה סכנה לאנושות."

אלה שמשחיתים את נפשו של אדם דינם לא לראות את אור השמש שנים רבות.

אח, והבוקר שאחרי היה הבוקר הכי מתוק שהיה לי מזמן. הלכתי לחנויות המראות וחיפשתי מועמד אחר.

הראי שלי היה תלוי בחנות ציורית קרוב לים. נכנסתי לחנות וגיליתי שהמוכרת היא עלמה לבבית וחיננית, אוהבת את המראות שלה ואוהבת את הבאים לחנות.

הסתכלתי סביבי וראיתי מראות בכל מיני צורות, גדלים ואיכויות. כשראיתי את הראי שלי - קלטתי מיד שזה הוא. "בוקר טוב, ראי," אמרתי לו. "בוקר יפה ונהדר לך, יקירתי," הוא ענה לי. הרגשתי שזהו, זה הראי שמתאים לי.

המוכרת הנמרצת הסירה אותו מהוו שעל הקיר באהבה ובמיומנות ושמה אותו בקופסה, עטפה אותה בנייר חום גדול וקשרה ברפיה טבעית.

כשחזרתי הביתה תליתי את הראי החדש על הקיר. המועמד החדש התחיל את כהונתו.

כשחלפתי לידו הרגשתי שזהו ראי שנמצא בבית כבר שנים; פתאום הייתי שוב בבית. פתאום הייתי שוב יפה ולא רק מבפנים, גם בראי שלי שבבית. אלוף הראי. זה ראי אלוף.

יש לי ראי מוצלח שמשקף אותי ובונה, ויש לי ראי עקום שמעוות אותי ומחריב.


חתום בנשיקה,